בנג'י נידהם

אני זוכרת את החופשים בקיץ בקאנטרי, את הימים השלמים בבריכה, משחקים אמת או חובה וצוחקים בלי סוף.

היינו ילדים דתיים ותמימים, אז אפילו חובה פשוטה כמו לחבק אחד את השנייה הייתה עם מגבת בינינו. אני זוכרת את הצ׳יפס החם אחרי הבריכה כשהשמש כבר ירדה, ואת התחושה שכל העולם שלנו היה החברים והבריכה. כמה הייתי רוצה לחזור אפילו לרגע אחד לאחד מהימים האלה איתך.

עוד רגע שחרוט לי בלב הוא היום שראיתי את בנג׳י בשער של התיכון שהוא עבר מהישיבה, אחרי שנתיים שלא היינו באותה מסגרת ביחד.

התחושה של החיבוק המלווה בהתרגשות, שסוף סוף אנחנו שוב באותו מקום.

בנג׳י תמיד היה שם בשבילי, תמיד ידע לתמוך, להצחיק עד שכואבת הבטן. חבר כזה שלא צריך להסביר לו יותר מדי, פשוט יודעים שהוא שם.

כמה ימים לפני שבנג׳י נהרג, זכינו לבלות ביחד. יצאנו למרפסת, כמובן עם המאלבורו טאץ׳ שלו, והייתה לנו שיחה כל כך כיפית ומלאה בתקווה.

אני זוכרת את האושר שלו, את החיוך שלו וההתרגשות שלו לקראת כל מה שעוד מחכה לו. רק שלא ידעתי שזאת תהיה השיחה האחרונה שלנו.

קצת נחמה בתוך כל הגעגוע הזה, זאת הידיעה שבנג׳י היה מאושר, שהוא הספיק להרגיש אהבה, שהיה מוקף בחברים ובמשפחה מדהימה, ושהגשים את מה שהיה לו כל כך חשוב, להילחם ולתרום למדינה שהוא כל כך אהב.

המשפחה המדהימה שלו, שכבר מזמן הפכה גם למשפחה שלי, היא עוד מתנה ענקית שהוא השאיר לי. יש המון רגעים שבהם אני מסתכלת על אבא שלו ופשוט רואה את המבט שלו, או בחיבוק עם אמא שלו ומרגישה לרגע את החיבוק שלו. יש בזה משהו שכל כך מחמם את הלב ובאותה נשימה גם שובר אותו.

הלוואי שהוא רואה מלמעלה כמה אני חושבת עליו, מתגעגעת אליו ומדמיינת שהכל היה חלום רע.

בנג׳י היה החבר הכי טוב שיכולתי לבקש. מילדות של שני ילדים שלא דיברו אפילו את אותה השפה, ועד לשיחות של אנשים בוגרים על אהבה, על החיים ועל החלומות שלהם.

זכיתי לגדול איתו, לצחוק איתו, לעבור איתו כל כך הרבה תקופות ולצבור זיכרונות שילוו אותי כל החיים. מתגעגעת עד כאב ומקווה שאתה גאה בי מלמעלה.